שטוטאקויV, אתר מאמרים אישי

July 7, 2015

רוח השם מאמר חמישי – אמת

Filed under: דת ואמונה,רוח השם — רונה @ 5:01 am

בכל עשרת הדברות לא מופיע ציווי לומר אמת, ישנו הציווי לא תענה ברעך עד שקר אבל אפילו זה לא באמת אומר לומר אמת אלא רק לא להטות משפט בשקר, מצווה מוסרית שאין לה קשר ישיר לאמת.

בפרשת השבוע “תולדות” יעקב אבינו מוגדר כאיש תם וישר ובכל זאת הוא מתחזה לאחיו הבכור ומקבל את ברכתו מאביו הקשיש למען האמת ככל שאני חושב על כך לא יכול להיות ציווי שאומר לומר תמיד אמת. מבנית אי אפשר לצוות אמירת אמת למישהו שלא חייב לדבר מלכתחילה. מצד שני אמירת אמת נוגדת את הבחירה, הרי לכל אחד אמת משלו.

מהצד החברתי, אמירת אמת שאינה תלויה בסיטואציה ובמקום היא קטסטרופה. אילו יהודי בעיירה בפולין שנתפס על ידי הנאצים היה אומר להם אמת לגבי המצאו של כל יהודי אחר הרי שהיה גורם ליותר אבל בעולם. דוגמאות פחות קטלניות אפשר למצוא כמעט בכל סיטואציה חברתית ובכל זאת אנחנו חושבים על האמת במונחים של דיבור אמת כמילה הופכית לשקר לאמת יש גם פירושים אחרים, בלוגיקה פסוק אמת הוא פסוק שתוצאתו אחד ולא אפס, באפיסטמולוגיה אמת היא תוצאה של האמנה.

אבל אף אחד מהפירושים הללו לא נותן תוכן למושג שלנו בהקשר הערכי. הייתי בדרך להפוך את האמת לאקסיומה כי לא הצלחתי למצוא שום דבר שהופך אותה לערך או לציווי ואז תוך כדי שיחת מסדרון, צצו בתודעתי שני דברים:

חלק ממהבהרטה שנקרא בהגוואד גיטה או שירת האל הדימוי של יעקב אבינו כאיש תם

תם -> תמים -> שלם הבהגוואד גיטה מספר על אפיזודה ספציפית במלחמת אחים בה עומד קשת בודד אל מול צבא האויב ומהסס אם מותר לירות או לא, קרישנה המשמש כרכבו של הקשת משמש כגורו ומסביר לו את המשמעות של התמסרות. התמסרות – תם

השילוב של שני הקשרורים מעידה על כך שהאמת שאותה אני מחפש היא לא פסוק אמת או שקר אלא דבר אחר לגמרי הערך, לשיטתי הוא ערך ולא ציווי, אמת אומר להיות שלם עם עצמך ועם הבחירות שלך. דבר זה גם מסתדר טוב עם האל הלא מתערב שהרי בגרסא הנאיבית שכולנו חונכנו עליה התוצאה של בחירה לא נכונה או בחירה לא איכותית הוא זעם האל בעוד שבעולם האל הלא מתערב התוצאה של בחירה היא פנימית וכך האמת היא החתירה לשלמות של האם עם בחירותיו חתירה ולא שלמות מאחר והבחירות שלנו אינן מושלמות

רוח השם מאמר רביעי – יראת שמיים

Filed under: דת ואמונה,רוח השם — רונה @ 4:57 am

על מנת לבצע שינוי חברתי, השילוש הקדוש, דת, אג’נדה פוליטית וזמן משתמשות בפחד. פחד אישי או פחד קולקטיבי כאשר קם קונסטנטינוס לאחד את הקיסרות ובחר את הנצרות בתור הבסיס הוא השתמש במוטיב הפחד בנצרות (יש הטוענים שהוא בכלל המציא אותו) אותו בסיס שאחר כך הוליד דורות של יצירות אומנות וחלומות ביעותים לשלושים אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת בעולם. הפחד בנצרות הוא מוסווה, כאשר קוראים את הכתבים כולם מדברים על קבלה, מחילה ואהבה אבל הפחד שם מסתתר הוא מתקיים בשנאה עצמית השנאה העצמית שמחייבת קורבן בן השם. השנאה העצמית שמגיעה מחובת הקבלה אצלנו קוראים לזה יראת שמיים. אני מתייחס לזה בעיקר בגלל שאני לא מאמין שאנשים צריכים לפחוד ברוח שם אלא בדיוק להיפך. ופחד מבורא עולם הוא בדיוק ההיפך מקיום אל לא מתערב. אז כיוון ראשון:

לא בכדי קוראים לזה יראת שמיים ולא יראת השם; כאשר יראה מתורגמת כפחד מפני הנראה, שמיים מייצגים אצל כל אדם את האינסוף. כל נקודה כלשהיא האינסוף היחיד שאנחנו יכולים לראות ולחוש הוא השמיים עם אולי יוצא דופן יחיד שהוא המים בלב ים אבל דימוי של מים בלב ים מין הסתם לא היה משמעותי בכל העולם. האסוציאציה המתבקשת היא שפחד מפני האינסוף מביא אדם לעמדה של ענווה. למי ששייך לגיל שלי ישנו הדימוי הזה של מכונת העינויים בספר “המסעדה שבסוף היקום” (דאגלס אדמס) מכונת עינויים שמענה את נפש האדם בכך שהיא מראה לו את גודלו הסגולי ביחס ליקום.

מצד שני בכיוון הזה אין פחד, היראה היא יראה של כבוד והתפעמות.

המשפט האחרון מביא אותי לכיוון השני: למילה יראה יש גם פירוש אחר: יראה: כבוד והערצה. במובן הזה אין גם פחד אלא תגובה של קבלה וענווה.

אחרי שהתחבטתי עם עצמי על היכן המקום של יראה ברוח השם, הלכתי לחפש פירושים אחרים ואז נתקלתי בפירוש הבא: “המשמעות המעשית של היראה היא הפחד והחשש מפני עבירה על מצוות ה’; אולם, עד כמה שידוע לי, בשום מקום לא נזכרה מצוה לפחד מפני ה’, אלא רק לירוא מפניו; אולי הסיבה היא, כפי שהסברנושהפחד הוא תחושה שנוצרת באופן אינסטינקטיבי ואי אפשר לצוות עליה, בעוד שהיראה היא תחושה שנוצרת לאחר שהאדם רואה, מתבונן ומסיק מסקנות; אם כך, משמעות המצווה לירא את ה’ היא, להתמלא בתחושה של רתיעה מלעבור על דברי ה’, מתוך מודעות והתבוננות”

עד המשפט האחרון, הפירוש דומה די צורכו לכיוון הראשון המשפט האחרון אני מחליף ב להתמלא בתחושה של כבוד מלעבור על דברי ה’, מתוך מודעות והתבוננות” החלפתי את המילה רתיעה לכבוד. וכך לפחד אין ממשלה. וכאן יראת שמיים נכנסת לערך חדש: ענווה.

רוח השם מאמר שלישי – השבת

Filed under: דת ואמונה,רוח השם — רונה @ 4:50 am

עשרת הדיברות הוא אוסף יחסית פשוט של מצוות עשה / אל תעשה ככתבו וכלשונו. ישנן שתי דברות שונות באוסף הזה:

המצווה הראשונה – אני השם אלוקיך

והמצווה הרביעית- זכור (שמור) את יום השבת לקדשו

אז הראשונה הפכתי לאבן בסיס מלכתחילה. האמונה בבורא עולם היא בסיס ללא קשר לזמן או למקום. כאשר התחבטתי ברעיונות הללו, אדם קרוב בא וטען שעצם אבן הבסיס הזו היא שהופכת את הדת לכלי פוליטי ובכך שייך לזמן, מקום ואגנדה פוליטית. לטעמי עצם הגדרתו כאבן בסיס אומרת כי אין לו קונטקסט של זמן או מקום ובכך גם אם משתמשים בקיום אבן הבסיס הזו לצרכים פוליטיים אין זה משנה דבר, בדיוק כמו שאדם יטען שמאחר ושני קווים מקבילים אינם נפגשים בשום נקודה במרחב הרי שיש לספח את יהודה ושומרון. מאחר וניתן להשתמש בגיאומטריה אוקלידית ללא כל קשר לסטטוס המדיני של יהודה ושומרון הרי שאין יחס בין השניים.

השנייה היא יותר בעייתית, לכאורה זו היא מצוות עשה. זכור הוא ציווי וגם שמור כפי שזה מופיע בספר דברים.אבל מצד שני גם ” אני השם אלוקיך” היה יכול להפוך ל “זכור שאני השם אלוקיך” ולכן השבת מקבלת משמעות נוספת.ברגע שהרעיון הזה עלה במוחי התחילו לצוץ ההתנגדויות:

  • הרי למעשה אם השם הוא חובק כל, כיצד יכולה להתקיים ישות רוחנית נוספת?
  • הרעיון הזה נשמע יותר מדי קרוב לקבלה / נצרות (אלוהות זכרית מול אלוהות נקבית, ישוע ומרים וכיו”ב)

והשד הגדול מכולם, השד שטוען שאני סתם מסבך דברים וזו פשוט מצוות עשה כמו כל דבר אחר. את ההתנגדות הראשונה פסלתי כי בסיכומו של עניין גם אם מעמידים את השבת כאבן בסיס אין זה אומר שמעמידים אותה כישות שעומדת במקביל לקב”ה. ההתנגדות השנייה פסלתי כי היא לא התנגדות למען האמת. קונסטנטינוס הכליל את השילוש הקדוש כאשר הוא ברר אילו ספרים לקדש על מנת שייצרו את המכנה המשותף הרחב ביותר הנדרש לצורך איחוד הקיסרות הרומית. והדעת נותנת שאילו אחד הפלגים היו עובדים דמות כבש הייתה מרים מורדת בדרגה ואילו דימויו של ישוע כשה האלוהים (Agnus Dei) הייתה מורמת. זה שקונסטנטינוס עשה זאת הוא ביטוי לזמן ולמקום וכולנו חיים בזמן ובמקום אחר ברוך השם.

בסיכומו של דבר החלטתי להכליל את השבת בתור אבן יסוד בדיוק בגלל שלמעשה היא לא ערך ולא מצווה.

June 27, 2015

רוח השם מאמר שני

Filed under: דת ואמונה,רוח השם — רונה @ 9:42 am

קהילה

הרעיון של “רוח השם” ממשיך להתגלגל אצלי בחלק לא קטן מהיום יום, אני מקווה שזה לא מסיט אותי יותר מדי מעבודה ומדאגה לילדי, ובכל רגע נכנסים גורמים נוספים ומחשבות נוספות.אז הבסיס הוא שרוח השם בנויה על שלוש אבני יסוד: קיום בורא עולם לא מתערב, עם סגולה ומוסר. ועל הבסיס הזה נגזרים הערכים ומהם המצוות

קהילה היא אחת מאבני היסוד, מי שמזהה אותי גם תחת המעטה הנוכחי יודע שבהתנהלות היומיומית שלי אני אדם שסולד מקהילות. ככלל כל התקהלות של יותר משני אנשים נתפסת בעיני כאירוע המוני מדי ולמרות נטייתי הטבעית, אני מעמיד את הקהילה כאחת מאבני היסוד. לטעמי הקהילה שאליה אני מתכוון היא עצם קיום יחידה מופרדת או מתבדלת בשפה ומנהגים, אם הקהילה הזו תהפוך להיות קהילה מתערבת בה כל פרט מנסה להוכיח שהוא היהודי היותר טוב או שזו תהיה קהילה לא מתערבת מעבר לפעולות המשותפות.

מדוע הבסיס של רוח השם הוא קהילה ולא פרט? לא הצלחתי להעלות הסבר אמפירי מדוע ולכן הגדרתי אותה כאבן יסוד. אבל מעבר לתקפות המבנית, החתירה לתיקון עולם, חברה ופרט מחייבת קבוצה שהיא מעבר לפרט הבודד.הקבוצה העומדת בבסיס של אבן היסוד עם סגולה יכולה לקחת הרבה פנים: לדוגמא היא יכולה להיות קומונה סגורה בה כל הגברים וכל הנשים עושים את אותו הדבר….הבסיס הוא קהילה שהיא אוסף של יחידות משפחתיות זוגיות או פרטים שהמשותף להם הוא הקבלה של אבני היסוד, הערכים והמצוות, מעבר לבסיס הזה אופי הקהילה היא סובייקטיבי.
האופי המועדף עלי היה יכול להיות קהילה לא מתערבת שבתוכה נוצרים חברויות, שנאות וחיים נפרדים לגמרי.    
אבל אופי הקהילה לא הוכתב מעולם למעט ייחוד הבחירה.
וכך יכולות להתקיים בעולם הגדול קהילה שבנויה כמו מאה שערים או קהילה שבנויה יותר לטעמי.

הקהילה מהווה לפרט רשת ביטחון אמוני הידיעה שהוא יכול להתנהל לפי אמונתו והוא לא לבד אל מול היקום. היא לא חייבת לבקר את הפרט או לחדור לחייו אלא להיפך הפרט הוא החודר אל הקהילה בנקודות שמוגדרות מראש.קהילה כזאת יכולה להיות נמל מבטחים גם למיזנתרופים כמוני.

במהלך היום האחרון הבנתי שלמעשה קיימת אבן יסוד נוספת והיא השבת. היא אבן יסוד כי היא אינה ישירות ערך או מצווה ומאידך היא מופיעה בכל קבוצה לאומית / דתית כלשהי ובחלקים של החומש שמהווים את דבר השםבנוסף, לא נראה שיש בעצם השבת קונטקסט של זמן או מקום.

רוח השם, מאמר ראשון

Filed under: דת ואמונה,רוח השם — רונה @ 9:34 am

בורא עולם שלי אינו מתערב, הוא יצר את העולם ואותנו בצלמו ובדמותו ואז נתן לנו את יכולת הבחירה. הבעיה היא שמרוב התפלפלות וקצווי יו”ד אלו ואחרים נראה שאיבדנו את הדרך.בפסח השנה האכיל אותי קונדיטור ידוע עוגת שמרים נהדרת וכשרה לפסח, מכון צומת פרסם עכבר ששומר שבת ובסופו של דבר נותרנו עם רשימה של מצוות שאנחנו עושים ובלבד לעשות כך שלא יפריעו לנו בחיים.אנחנו לא מדליקים חשמל בשבת בגלל שהחזון איש פירש שזה מלאכת בונה / מכה בפטיש. במקום זה יש לנו שעון שבת ומקלדת/עכבר שבת.

את התנך כתב אדם.

הראייה הברורה ביותר לכך היא זה שהוא לא מזכיר את הדינוזאורים. בורא עולם מן הסתם היה מודע לקיומם.את התנך כתב אדם עם אגנדה פוליטית. בדומה למה שעשה קונסטנטינוס הגדול שנים לאחר מכן עם הבשורות למיניהן.אז מה נשאר ליהודי מאמין?לקיים את המצוות בפורמט הקיים? לנסות לחיות עם שמירת שבת שאינה קשורה לרוח השבת אלא לפרשנויות של החזון איש לגבי חשמל? רעיון שעלה בי בזמן ההבדלה:אולי צריך להפסיק להתייחס לקצוות של יודים?

הבסיס: השם ברא אותנו בצלמו ובדמותו, ייחד קבוצה, לצורך העניין נקרא להם יהודים, ונתן לה את הערכים והכלים ליצור חיים טובים יותר, אנשים טובים יותר כפרט וכקהילה.

המשמעות: התורה הינה פרשנות אדם לרעיונות הבסיסיים הללו.
המשניות ההלכות והפסיקות הנן פרשנויות על הפרשנויות שקיימות בקונטקסט של הזמן והמקום שבהן הן נכתבו.

התוצאה: קשה לקבל ברצינות מצוות כמו שמירת שבת כאשר אנחנו עושים כל דבר הידוע לאדם על מנת לבצע בדיוק את המלאכות שאנחנו טוענים שאסורות אבל בעזרת טריקים טכנולוגיים.

ואז נשאלת השאלה הבסיסית האם זה מה שהתכוון המשורר? האם לזה כיוננו אנחנו? האם לגאולה שכזאת פיללנו?ואם ניקח את זה יותר לעומק, מהי הגאולה בימנו? האם כשם שאת התורה כתב אדם בהקשר של זמן ומקום האם אין הגאולה המשיחית תוצר פשוט של ההוויה הנרדפת?

מה הלאה?

כשאני קורא את מה שכתבתי עולה מול עיני רוחי הפסקה בהגדה של פסח של הבן הרשע: מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר אני מתעלם ביודעין מהמשך הפסקה כי בעיני היא נשמעת כמו איום לילדים בני חמש אבל השאלה עומדת, במקום לומר מה העבודה הזו לכם מה בעצם יש?

אז מה יש לי לומר

בתורה מצויות אבני הבסיס, בקריאה רופפת זיהיתי שלוש:

–    אני אדוני, קיום בורא עולם הלא מתערב

–    עם סגולה, קיום קהילה; אני לא טוען לרגע שהשייכות לקהילה הזו היא על בסיס של דם או ייחוס או כל פרמטר שהוא אלא שאבן הבסיס הזו מחייבת קהילה מסוג זה או אחר, שהמאפיין הבסיסי שלה הוא בחירה הדדית בין הקב”ה והקהילה.

–    מוסר, קרי החתירה המתמשכת לטוב ביחסים בין אדם לחברו ובין אדם למקום

על אבני היסוד הללו ניתן לזהות בתורה ערכים, הבסיסיים ביותר ניתנים לזיהוי בעשרת הדברות אבל לא רק נראה לי חשוב לנקות מהערכים הכתובים בתורה את הדברים שהם שייכים לזמן ולמקום ולהשאיר את אך ורק את החלק הנצחי שבתוכם

Powered by WordPress