בכל עשרת הדברות לא מופיע ציווי לומר אמת, ישנו הציווי לא תענה ברעך עד שקר אבל אפילו זה לא באמת אומר לומר אמת אלא רק לא להטות משפט בשקר, מצווה מוסרית שאין לה קשר ישיר לאמת.

בפרשת השבוע “תולדות” יעקב אבינו מוגדר כאיש תם וישר ובכל זאת הוא מתחזה לאחיו הבכור ומקבל את ברכתו מאביו הקשיש למען האמת ככל שאני חושב על כך לא יכול להיות ציווי שאומר לומר תמיד אמת. מבנית אי אפשר לצוות אמירת אמת למישהו שלא חייב לדבר מלכתחילה. מצד שני אמירת אמת נוגדת את הבחירה, הרי לכל אחד אמת משלו.

מהצד החברתי, אמירת אמת שאינה תלויה בסיטואציה ובמקום היא קטסטרופה. אילו יהודי בעיירה בפולין שנתפס על ידי הנאצים היה אומר להם אמת לגבי המצאו של כל יהודי אחר הרי שהיה גורם ליותר אבל בעולם. דוגמאות פחות קטלניות אפשר למצוא כמעט בכל סיטואציה חברתית ובכל זאת אנחנו חושבים על האמת במונחים של דיבור אמת כמילה הופכית לשקר לאמת יש גם פירושים אחרים, בלוגיקה פסוק אמת הוא פסוק שתוצאתו אחד ולא אפס, באפיסטמולוגיה אמת היא תוצאה של האמנה.

אבל אף אחד מהפירושים הללו לא נותן תוכן למושג שלנו בהקשר הערכי. הייתי בדרך להפוך את האמת לאקסיומה כי לא הצלחתי למצוא שום דבר שהופך אותה לערך או לציווי ואז תוך כדי שיחת מסדרון, צצו בתודעתי שני דברים:

חלק ממהבהרטה שנקרא בהגוואד גיטה או שירת האל הדימוי של יעקב אבינו כאיש תם

תם -> תמים -> שלם הבהגוואד גיטה מספר על אפיזודה ספציפית במלחמת אחים בה עומד קשת בודד אל מול צבא האויב ומהסס אם מותר לירות או לא, קרישנה המשמש כרכבו של הקשת משמש כגורו ומסביר לו את המשמעות של התמסרות. התמסרות – תם

השילוב של שני הקשרורים מעידה על כך שהאמת שאותה אני מחפש היא לא פסוק אמת או שקר אלא דבר אחר לגמרי הערך, לשיטתי הוא ערך ולא ציווי, אמת אומר להיות שלם עם עצמך ועם הבחירות שלך. דבר זה גם מסתדר טוב עם האל הלא מתערב שהרי בגרסא הנאיבית שכולנו חונכנו עליה התוצאה של בחירה לא נכונה או בחירה לא איכותית הוא זעם האל בעוד שבעולם האל הלא מתערב התוצאה של בחירה היא פנימית וכך האמת היא החתירה לשלמות של האם עם בחירותיו חתירה ולא שלמות מאחר והבחירות שלנו אינן מושלמות

על מנת לבצע שינוי חברתי, השילוש הקדוש, דת, אג’נדה פוליטית וזמן משתמשות בפחד. פחד אישי או פחד קולקטיבי כאשר קם קונסטנטינוס לאחד את הקיסרות ובחר את הנצרות בתור הבסיס הוא השתמש במוטיב הפחד בנצרות (יש הטוענים שהוא בכלל המציא אותו) אותו בסיס שאחר כך הוליד דורות של יצירות אומנות וחלומות ביעותים לשלושים אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת בעולם. הפחד בנצרות הוא מוסווה, כאשר קוראים את הכתבים כולם מדברים על קבלה, מחילה ואהבה אבל הפחד שם מסתתר הוא מתקיים בשנאה עצמית השנאה העצמית שמחייבת קורבן בן השם. השנאה העצמית שמגיעה מחובת הקבלה אצלנו קוראים לזה יראת שמיים. אני מתייחס לזה בעיקר בגלל שאני לא מאמין שאנשים צריכים לפחוד ברוח שם אלא בדיוק להיפך. ופחד מבורא עולם הוא בדיוק ההיפך מקיום אל לא מתערב. אז כיוון ראשון:

לא בכדי קוראים לזה יראת שמיים ולא יראת השם; כאשר יראה מתורגמת כפחד מפני הנראה, שמיים מייצגים אצל כל אדם את האינסוף. כל נקודה כלשהיא האינסוף היחיד שאנחנו יכולים לראות ולחוש הוא השמיים עם אולי יוצא דופן יחיד שהוא המים בלב ים אבל דימוי של מים בלב ים מין הסתם לא היה משמעותי בכל העולם. האסוציאציה המתבקשת היא שפחד מפני האינסוף מביא אדם לעמדה של ענווה. למי ששייך לגיל שלי ישנו הדימוי הזה של מכונת העינויים בספר “המסעדה שבסוף היקום” (דאגלס אדמס) מכונת עינויים שמענה את נפש האדם בכך שהיא מראה לו את גודלו הסגולי ביחס ליקום.

מצד שני בכיוון הזה אין פחד, היראה היא יראה של כבוד והתפעמות.

המשפט האחרון מביא אותי לכיוון השני: למילה יראה יש גם פירוש אחר: יראה: כבוד והערצה. במובן הזה אין גם פחד אלא תגובה של קבלה וענווה.

אחרי שהתחבטתי עם עצמי על היכן המקום של יראה ברוח השם, הלכתי לחפש פירושים אחרים ואז נתקלתי בפירוש הבא: “המשמעות המעשית של היראה היא הפחד והחשש מפני עבירה על מצוות ה’; אולם, עד כמה שידוע לי, בשום מקום לא נזכרה מצוה לפחד מפני ה’, אלא רק לירוא מפניו; אולי הסיבה היא, כפי שהסברנו, שהפחד הוא תחושה שנוצרת באופן אינסטינקטיבי ואי אפשר לצוות עליה, בעוד שהיראה היא תחושה שנוצרת לאחר שהאדם רואה, מתבונן ומסיק מסקנות; אם כך, משמעות המצווה לירא את ה’ היא, להתמלא בתחושה של רתיעה מלעבור על דברי ה’, מתוך מודעות והתבוננות”

עד המשפט האחרון, הפירוש דומה די צורכו לכיוון הראשון המשפט האחרון אני מחליף ב להתמלא בתחושה של כבוד מלעבור על דברי ה’, מתוך מודעות והתבוננות” החלפתי את המילה רתיעה לכבוד. וכך לפחד אין ממשלה. וכאן יראת שמיים נכנסת לערך חדש: ענווה.

עשרת הדיברות הוא אוסף יחסית פשוט של מצוות עשה / אל תעשה ככתבו וכלשונו. ישנן שתי דברות שונות באוסף הזה:

המצווה הראשונה – אני השם אלוקיך

והמצווה הרביעית- זכור (שמור) את יום השבת לקדשו

אז הראשונה הפכתי לאבן בסיס מלכתחילה. האמונה בבורא עולם היא בסיס ללא קשר לזמן או למקום. כאשר התחבטתי ברעיונות הללו, אדם קרוב בא וטען שעצם אבן הבסיס הזו היא שהופכת את הדת לכלי פוליטי ובכך שייך לזמן, מקום ואגנדה פוליטית. לטעמי עצם הגדרתו כאבן בסיס אומרת כי אין לו קונטקסט של זמן או מקום ובכך גם אם משתמשים בקיום אבן הבסיס הזו לצרכים פוליטיים אין זה משנה דבר, בדיוק כמו שאדם יטען שמאחר ושני קווים מקבילים אינם נפגשים בשום נקודה במרחב הרי שיש לספח את יהודה ושומרון. מאחר וניתן להשתמש בגיאומטריה אוקלידית ללא כל קשר לסטטוס המדיני של יהודה ושומרון הרי שאין יחס בין השניים.

השנייה היא יותר בעייתית, לכאורה זו היא מצוות עשה. זכור הוא ציווי וגם שמור כפי שזה מופיע בספר דברים.אבל מצד שני גם ” אני השם אלוקיך” היה יכול להפוך ל “זכור שאני השם אלוקיך” ולכן השבת מקבלת משמעות נוספת.ברגע שהרעיון הזה עלה במוחי התחילו לצוץ ההתנגדויות:

• הרי למעשה אם השם הוא חובק כל, כיצד יכולה להתקיים ישות רוחנית נוספת?
  
• הרעיון הזה נשמע יותר מדי קרוב לקבלה / נצרות (אלוהות זכרית מול אלוהות נקבית, ישוע ומרים וכיו”ב)
  

והשד הגדול מכולם, השד שטוען שאני סתם מסבך דברים וזו פשוט מצוות עשה כמו כל דבר אחר. את ההתנגדות הראשונה פסלתי כי בסיכומו של עניין גם אם מעמידים את השבת כאבן בסיס אין זה אומר שמעמידים אותה כישות שעומדת במקביל לקב”ה. ההתנגדות השנייה פסלתי כי היא לא התנגדות למען האמת. קונסטנטינוס הכליל את השילוש הקדוש כאשר הוא ברר אילו ספרים לקדש על מנת שייצרו את המכנה המשותף הרחב ביותר הנדרש לצורך איחוד הקיסרות הרומית. והדעת נותנת שאילו אחד הפלגים היו עובדים דמות כבש הייתה מרים מורדת בדרגה ואילו דימויו של ישוע כשה האלוהים (Agnus Dei) הייתה מורמת. זה שקונסטנטינוס עשה זאת הוא ביטוי לזמן ולמקום וכולנו חיים בזמן ובמקום אחר ברוך השם.

בסיכומו של דבר החלטתי להכליל את השבת בתור אבן יסוד בדיוק בגלל שלמעשה היא לא ערך ולא מצווה.